לפני שנענה על שאלה זו, הבה נחריף אותה אפילו יותר. כיצד יתקיים העולם ללא עשייה? ללא פיתוח? אם באמת נפסיק לשאוף ולרצות, העולם יקפא על שמריו! אם האנושות לא תהיה בעמדה פנימית של "רצייה", של רצון לעוד - מה יביא אנשים לקום בבוקר? האם נחזור לחיות במערות כמו האדם הקדמון?נקדים ונאמר, שהיהדות דוגלת גם בעשיה. כל דרך החיים היהודית רצופה מצוות מעשיות, המכוונות לתיקון העולם והאדם. כפי שאומר ישעיה הנביא - "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". הילכך, וודאי שאיננו מכוונים לכך שתופסק העשייה בעולם. אלא, שיש להבחין בהבדל שבין עשייה מתוך חוסר לעשייה מתוך מלאות ונחת, ולהבחין בין מינוני העשיה והקצב שלה.האדם המערבי הנורמלי מפתח מגיל ילדות מנגנון לפיו האושר, השלווה והנחת מותנים בגורמים חיצוניים - באנשים, בכסף, בבית, בחופשה. "עד שלא יהיה כך וכך בחיים, אני לא יכול להיות מאושר". ההתניות הללו הן אלו שדוחפות את האדם להתמיד בעשיה שלו. אולם, אלו התניות המקבעות בתודעת האדם את מצב החוסר ומכניסות אותו עם השנים לגלי בטא - גלי סטרס. אדם שהתניות אלו מכוונות את חייו חי בתודעה מתמדת שאין לו דיי, שאין מספיק, שעליו להמשיך ולמלא, והעשייה עצמה מאבדת את הכיוון הפנימי שלה. האדם "מתפזר", מעמיס על עצמו עוד ועוד עשייה שאינה שייכת לו, שאינה מכוונת וקשובה למהות שלו ולתפקיד שלו בעולם. ככול שהאדם משקיע את כוחותיו בעשייה מיותרת, כך הוא הולך ונעשה יותר עייף ומותש, תחושת החסר הולכת וגדלה, ואיתה גדלה העשייה הלא מכוונת. זהו מעגל שמזין את עצמו והופך אותנו למשועבדים לעשייה בלתי פוסקת בניסיון למלא תחושת חוסר שרק הולכת ומעמיקה. באופן פרדוקסלי - מתוך דאגה לעולם הגוף והחומר, אנחנו מזיקים לו.תרגול המדיטציה כמצב תודעתי של שלווה, של השתחררות מכל דחיפה לעשייה, מעביר את גלי המוח שלנו מגלי בטא (גלים של פיזור מחשבות) לגלי אלפא ותטא (גלי הרפיה השקטה נוכחות ושלווה). גלים אלו מאפשרים לנו לחוש את המלאות הקיימת ברגעי ההווה, ופותחים בתודעה, בגוף ובנפש מרחבים של חירות. ככל שאדם מצוי יותר בגלים הללו, הוא ממוקד, מכוון ומודע יותר למתרחש בתוכו, ליעודו ולצרכיו האמיתיים. עם ההשקטה שבתרגול מגיעה הבנה עמוקה בדבר האופן שמכוחו האדם מבקש לפעול, והוא מתחיל לפעול מתוך תודעה של מלאות, נחת, נינוחות, יעוד ודיוק.
