במקורות היהדות אנחנו מוצאים את המדיטציה בכינויים שונים - כ"שהייה" ו"השקטה". דוד המלך, בספר תהילים (קלא ב), מכנה את המצב המדיטטיבי בשם הישתוות והדממת הנפש:  " שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי, כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי "

חכמינו במסכת מגילה (דף יח) מכנים את הדומיה כתרופה לכל הבעיות: " דרש ר' יהודה: מאי דכתיב (תהלים סה, ב) "לך דומיה תהילה" ?  סמא דכולה משתוקא. "פירוש: התרופה לכל היא הדומיה (עפ"י רש"י).

גם המילה הלועזית 'מדיטציה' היא מלשון תרופה ורפואה - 'מדיסין' (medicine).

כשאנו נמצאים ביישוב דעת והשקטה פנימית, הווייתנו נכנסת למצב של רגיעה ושלווה עמוקה, 'כגמול עלי אמו'. הויה של נחת פנימית שאותה חיפשנו וכעת מצאנו בתוכנו, בהויה, ואיננו תלויים יותר בתנאי החיים.  נחת פנימית עמוקה, ממושכת, המאפשרת התחדשות והבראה בגוף ובנפש ואריכות ימים. כשיש אורך רוח - יש אריכות ימים, בחוויה, בהרגשה בגוף, ובמדדי הבריאות! שהרי הממד הפיזי הולך אחרי הממד התודעתי והחוויתי. מהדומיה המדיטטיבית הנעימה, מתחילה הבראה טבעית מוחשית, נפשית ופיזית.